אשליית הנוחות

לפני 7 שנים, בסוכות 2018 מצאתי עצמי בחשבון נפש עם העבודה שלי. עם מחשבה שאני בא למקום שהאתגרים בו מוכרים לי. שאני יודע איך להתמודד עם מה שמגיע ושאין הפתעות. שכר סביר, אנשים טובים, תפקיד מגוון. קוראים למקום שהייתלפניי בו כבר 14 שנים, אזור הנוחות. לעזוב מקום אליו התרגלת ולצאת אל הלא נודע הייתה בחירה מפחידה.

למחרת חשבון הנפש, באתי למנכ"ל והודעתי לו שאני עוזב.

אזור הנוחות הוא שם ידוע לאזור מלכודת. "נוחות" היא שם מטעה. זה לא "נוח", זה "מוכר". אזור הנוחות הוא האזור אליו אנחנו נמשכים. אנחנו מכירים את הסכנות ויודעים להתמודד איתן. טוב לנו שם, כי אנחנו "כמו בבית".

ולמה מלכודת? כי המשיכה למוכר מעוורת את עינינו, וגורמת לנו שלא לראות את האפשרויות הרבות שיש מחוץ לאזור הזה. את ההזדמנויות מהן אנחנו נמנעים רק כי הן נמצאות באזור לא מוכר.

יציאה מאזור הנוחות אינה קפיצת אומץ חד פעמית. לצאת מאזור הנוחות זה מנהג שאם נסגל לעצמנו נפגוש הזדמנויות חדשות, על בסיס קבוע.

אבל איך מזהים שאנחנו במלכודת? הזיהוי נמצא בבחירה שלנו. הבחירה להחליט לצאת למפחיד ולאי הודאות. זה לשאול יום יום, האם אני יודע מה אני עושה היום? והאם אני יודע איך אני מתמודד עם מה שיהיה? אם אני יודע אז אני כנראה במלכודת, והגיע הזמן לצאת. ללכת למקום אחר. לעשות משהו שעוד לא עשיתי. משהו שנמנעתי ממנו.   

בניהול אנשים התפקיד של מנהלים הוא להוציא את העובדים שלהם מאזור הנוחות. ניהלתי מנהלת חשבונות ששנאה לתייק. היא עשתה עבודה מעולה, אבל את התיוק היא תמיד הזניחה. המשימה שלי הייתה להתמודד איתה ולעמת אותה עם המשימה המוזנחת. אדם מטבעו ילך תמיד למקום המוכר. כאשר אנחנו מנהלים עובדים התפקיד שלנו לכוון אותם למשימות שפחות מוכרות ופחות נוחות. מנהל לעולם יתקל בעובד שיש לא "שריטה", משימה שהוא לא עושה, משימה שהוא מחפף או מתעלם ממנה. הסיבה היא שהמשימה נמצאת ב"ארץ הצללים" של העובד. לכולנו יש משימה שנדחקת לפינת ארץ הצללים הפרטית שלנו, בדיוק לשם, מנהלים אמיצים צריכים להוליך את עובדיהם.

יש השלכות אחרות לאזור הנוחות בניהול. למשל:

לאן אני כמנהל לוקח את הארגון?

עד כמה הפחדים שלי מושלכים על הארגון?

וכמו אצל כל אחד מאיתנו, גם בארגון זה עובד אותו הדבר: ברגע שלא מתרגלים יציאה מאזור הנוחות, זה כמו שריר שלא מופעל, הוא מאבד מהחוזק שלו עד שהוא מתנוון.