הסיפור שלי

אז ככה פתאום אחרי 14 שנים באותו מקום עבודה, פתאום זה נגמר. למעלה מ 14 שנים, סמנכ"ל כספים וא"כ פיתוח עסקי, עם מעמד, שכר וכל המשמעויות נגמרו בתובנה / ניצוץ שהבזיק ברגע. "אני לא נהנה".

טוב, מילא לא נהנה, אף אחד לא בא כל בוקר מאושר לעבודה, אבל יש רגעי אושר/סיפוק שעושים את הדבר הזה שנקרא "עבודה" למשהו שהוא יותר מפרנסה. משהו שנותן לך כוח להתחיל את השבוע, לצלוח את הפקקים, להישאר שעות ארוכות במשרד, לסבול את הלחצים האין סופיים מאין סוף משימות ומחוסר משאבים, משהו שהוא “סיבה”.

אז זהו פתאום הבנתי שכבר חצי שנה אין לי “סיבה”, אין אתגרים, אין רגעי סיפוק, אין.. . אני זורם ו... לא קורה כלום.

ואז בחנתי שוב את התובנה ואת עצמי, וחשבתי שבגיל 51, עם משפחה של 4 ילדים כמפרנס ראשי, זה ממש לא אחראי לעזוב. ובאמת לקח לי עוד מספר שניות להבין שכנראה מה שמחזיק אותי בעבודה זה "השכר". ו"זה" ממש לא מתאים למי שחשבתי שאני. אז החלטתי. וכאן נזכרתי שאני כבר בין 51 ויש מצב שבגילי זה לא יהיה כיף גדול לחפש עבודה (הביקוש עלול להיות לא משהו...). ושוב לקח לי מספר שניות להיזכר ש"יש עוד לאן להתדרדר" וש 50 זה לא הסוף, כי בגיל 60 זה יהיה יותר קשה, אז נו... באמת אין סיבה.

הודעתי לשרון ולמחרת בעבודה, ומאז אני חופשי.

ופתאום הרגשתי מלא אנרגיה חדשה, כמו לפני 30 שנים בסדיר, כשעשיתי "מרד" למג"ד והודעתי שאני מתפטר מתפקידי (מ"מ סיור בגדוד חי"ר), כי לפי ה"אמת שלי" הצבא לא מתנהל נכון. אז זה לא שתיקנתי אז את העולם, וזה לא שאני מתקן עכשיו את העולם, אבל פתאום אני עם ה"אמת שלי" ולא מתפשר עם אילוצי החיים. אז אפילו אם זה רק לתקופה, וממילא בשלב כזה או אחר אני כנראה אחזור להתפשר (כי פרנסה צריך), אז בכל זאת יש בזה משהו מעורר וחי ובועט ושונה ואמיץ ו...

בהרגשתי, כשיש משהו שהוא באמת מפחיד ומשתק, משהו שגורם להתפשר וכשזה מהסיבות ה"לא נכונות" (כשהלב והראש מובילים לכיוונים מנוגדים), אז צריך ללכת עם הלב. צריך להתייצב מול הפחד ולהתמודד איתו.

אז הנה עשיתי את זה ויצאתי לעולם. בלי חלופה מוכנה מראש, בלי לדעת לאן אני הולך, אבל מתוך מטרה ברורה לשנות את מה שהיה. לחפש אתגרים חדשים, לחפש סיפוק.

עצמאי לא הייתי מעולם. תמיד הערכתי אנשים שמרימים עסקים לבד. שמצליחים לייצר ערך מוסף מעצמם - כאילו "יש מאיין". עצמאים, יזמים, נראו לי תמיד גיבורים אמיתיים, בעיקר כאשר נתקלתי בהם תוך כדי עבודה. אני את הכוח צברתי מתוך הארגון אותו ייצגתי, והם באו עם מוניתין שהוא כולו הם. זאת תמיד נראתה דרך קורצת, אבל אף פעם לא היה לי את הרעיון הזה שאותו אני רוצה לקדם, הפטנט המיוחד או הצורך החסר. ועכשיו אני מסתכל על כל הידע והתובנות שצברתי, על ההבנה שלי של העולם העסקי והתעשייה והאדם בכלל, ופתאום אני מבין שיש לי כל כך הרבה לתת. אז זהו - זה לא פטנט אלא שזה אני.